העירייה תפצה הולכת רגל שנפלה בדרך לבית הכנסת

מרצפת מדרכה בולטת גרמה לנפילה ולחבלה. האם התובעת הייתה צריכה לשים לב בדרכה לאור כך שהיא מכירה היטב את הדרך על מגרעותיה? שמא זו אחריותה של העירייה,  או אולי הדבר קשור למדינה בגלל שמשרד הבינוי והשיכון הוא זה שאחראי על בניית המקום?

בתאריך 12/11/2011 לקחה התובעת את ילדיה לבית הכנסת כאשר בדרך נתקלה במרצפת משולבת אשר הייתה מוגבהת במדרכה. לדבריה רגלה נתקלה בין המרצפות כאשר בעקבות כך היא נפלה ארצה. נפילה זו גרמה לשבר בכף רגלה השמאלית.

כדי לתמוך בדבר קיומו של אותו מפגע היא צרפה תמונות אשר צולמו על ידי חברתה – מספר חודשים אחרי האירוע.

לדבריה – המפגע עדיין לא תוקן והוא עדיין ממשיך לסכן עוברים ושבים.

עדות התובעת:

הלכתי בבוקר יום השבת אל בית הכנסת עם שני ילדיי. נתקלתי במרצפת שבלטה מהמדרכה בשונה מכל אבני המדרכה. אינני זוכרת במדויק איך אירע הדבר כאשר מצאתי את עצמי שרועה על המדרכה. כשניסיתי להבין מה קרה גיליתי את האבן שלא נמצאת בשורה ישרה יחד עם כול האבנים.

באותו יום – במוצאי שבת פינה אותה בעלה למוקד טרם בעיר שם אובחן כי היא סובלת משבר בכף רגל שמאל.

לאחר מספר חודשים מעת הנפילה היא הגיעה יחד עם חברתה לאותו האזור וחברתה צילמה בנוכחותה את המפגע אשר עדיין קיים במדרכה.

היא העידה כי היא מתגוררת באותו מקום מזה שנים ולא מדובר באזור בנייה. מדובר ברחוב פעיל ורגיל עם שורת חנויות מצד אחד, בנייני מגורים, גינה ובית כנסת מהצד השני.

בעלה של התובעת השלים את העדות –

שהיתי באותה עת בבית הכנסת כאשר מתפללים אמרו לי כי ביתי ממתינה לי מחוץ לבית הכנסת. יצאתי אליה וראיתי את אשתי מעבר לכביש שעונה עם הרגל באוויר. ניגשתי אליה, ראיתי אותה כאובה ואדומה. היא טענה שהיא אינה מסוגלת לצעוד מעוצמת המכה.

בפברואר 2016 הגישה האישה תביעת נזיקין נגד העירייה ונגד המבטחת שלה – 'חברת הביטוח הראל'. גם המדינה נתבעה באותו הליך היות ומשרד הבינוי והשיכון הוא זה שהיה אחראי למעשה על בניית האזור אשר בו נפלה התובעת כאשר באותה תקופה העירייה עדיין לא קבלה את הבעלות על המקום באופן רשמי. התובעת בקשה כי הנתבעות יפצו אותה על התאונה אשר נגרמה בעקבות תחזוקה לא נאותה של המדרכה אשר נמצאת תחת אחריותן.

הרושם הישיר של התובעת בעדותה שנסמכה גם בעדותו של בעלה – נראה היה אמין ומהימן  באופן אשר אפשר לקבל את עדותה אף אם מדובר בעדות יחידה של בעל הדין. כמו כן היה ביטוי לתלונה שלה במסמך הרפואי של מוקד טרם. שם נכתב כי הפונה סובלת מ – "חבלה בכף רגל שמאל מתלוננת על כאב, במדרכה בדרך לבית כנסת במודיעין" ובמסמך רפואי .שהתקבל מאת ד"ר ציון עדי נרשם כי מדובר ב"חבלה סיבובית אתמול בהליכה במדרכה כף רגל שמאל. טופל בטרם בסד אחורי".

הנתבעים לעומת זאת טענו כי במסמך של מוקד טרם אין ציון מפורש של גרסת התובעת המתלוננת על נפילה בעקבות מפגע במדרכה כך שלדעתם גרסת התובעת אינה מהימנה.

על כך נענה בית המשפט כי עובדה זו מוכיחה את ההיפך. עצם העובדה כי התובעת התמקדה בטיפול בעצמה ולא באיסוף ראיות או תיעוד ודווקא היעדרה של גרסה ארוכה ומפורטת – מלמד שכל פעמיה לא היו אל עבר תביעה תוך המצאת ראיות שלא היו, או תיאור של תרחיש תוך בידוי עובדות ופרטים.

התובעת שהייתה כאובה בעקבות החבלה לא בקשה לבדוק מה נכתבים במסמכים של טרם והיא גם לא הגיהה את הכתוב. לו הייתה התובעת פועלת מתוך תכנון מוקפד במטרה 'לתפור' תרחיש חבלה שלא היה – הרי שהיא הייתה מקפידה שבמסמכים הרפואיים יירשמו הגרסאות המפורטות שהיא מבקשת.

מלבד זאת ניתן ללמוד על אופייה של התובעת מכך שרק לאחר מספר חודשים היא ניגשה לצלם את המקום באומרה כי לא ידעה כי הדבר יתגלגל לכך. "אני לא עו"ד ולא עו"ס לא ישבתי על זה ישר…" כדברה.

טענות הנתבע מול התובעת

בא כוח העירייה טען כי היה על האישה להתבונן בדרך אשר בה היא הלכה, במיוחד שעל פי דבריה מדובר במקום אשר היא עוברת בו מזה שנים ואיך ייתכן שהיא לא ידעה מהמפגע וגם לא ידעה להיזהר ממנו?  אך על כך נענה על ידי בית המשפט כי אין לצפות מעוברי אורח לצעוד כאשר עיניהם מושפלות בקרקע בכדי להינצל ממהמורות ומכשולים אשר הנמצאים באחריותה של העירייה. מה גם שהיה עליה להשגיח על ילדיה באותה עת.

בהמשך הוצגו תמונות בבית המשפט והוכיחו בסופו של דבר על קיומו של המפגע במדרכה המדוברת.

על פי ההתרשמות של בית המשפט מן המקרה ומהתמונות הוא קבע כי אמנם לא מדובר במפגע אשר בולט באופן קיצוני אך דובר בהחלט במפגע אשר הוא בבחינת 'זאב בעור של כבש'. היות ואם מדובר היה במפגע בולט במיוחד הרי שברור כי המפגע עצמו היה מזהיר את התובעת ומתריע על הליכה זהירה במקום. אך מפגע שכזה אשר אינו בולט למרחוק מהווה בהחלט מפגע עם פוטנציאל של נזק ומכשול קשה עבור עוברי אורח אשר לא יודעים כי יש להיזהר במעבר במקום.

בית המשפט סבר כי עירייה סבירה אמורה לקחת בחשבון את מגוון התושבים המתגוררים בה כאשר ביניהם יש אנשים מוגבלים או מבוגרים אשר צועדים בגרירת רגליים או כאלה ההולכים כאשר בידיהם משא כבד, יש ההולכים עם אמצעי עזר להליכה ויש נשים אשר פוסעות בעקבים, או כאשר מזג האוויר גשום והראות מוגבלת כמו גם ילדים קטנים הצועדים את צעדיהם הראשונים – כל אלו זכאים ליהנות מדרך בטוחה ולהיות מוגנים מפני מפגעים.

המדינה כפרה בכך כי היא אחראית על המפגע כאשר משרד השיכון סיים מזמן את הבנייה באזור והאחריות עברה לידי העירייה. המקום הינו עירוני לכל דבר ולמעשה הממשלה כלל אינה אחראית על המתחולל באותו מקום מבחינת הבינוי ומראה המדרכות.

אי לכך התקבלה התביעה נגד העירייה ובית המשפט שהתרשם מגרסת התובעת אף אם היא אינה תואמת לדעת העירייה לדברים האמורים במסמכים הרפואיים.

השופט שעיין בתצלומי המדרכה אשר שם נפלה התובעת מצא כי אכן הרצפה בלטה באופן משמעותי ביחס למרצפות האחרות שעל המדרכה ומשכך נקבע כי מדובר במכשול אשר נובע מתוך רשלנות מצד העירייה.

מאחר והצדדים הסכימו לכך כי התובעת נותרה עם חמישה אחוזי נכות בכף הרגל העמיד השופט את נכותה בשיעור דומה ועל פי זה חישב את גובה הפיצוי אשר מגיע לה בגין כאב וסבל, אובדן שכר על התקופה של חודש וחצי בו נעדרה מעבודתה, החזר על הוצאות רפואיות, עזרת הזולת בעקבות מוגבלותה ועוד.

על כן – תשלם העירייה ו'הראל' 122,136 ₪ בתוספת שכר טרחה עורך דין וכן הוצאות משפט. היות והתביעה נגד המדינה נדחתה, תשלם התובעת שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט בסך 10,000 ₪.