רשויות המס החליטו לעקל רכב בעקבות חוב למע"מ

רשויות המס החליטו לעקל רכב בעקבות חוב למע"מ – המדינה תפצה אותם על כך

בשל חוב למע"מ של 14 חודשים ולאחר שכביכול החייב הוזהר באמצעות אזהרה שהודבקה על דלת ביתו, עוקל רכבו של בנו של החייב. השופט מתח ביקורת נגד התנהלות זו ואף הבהיר – "דרישת האזהרה מראש ותקינות הליך הגביה חשובים ומחייבים ואין להקל בהם ראש".

סיפור הדברים:

התובעים הינם אב ובנו כאשר לאב היו חובות מע"מ אשר אלו הביאו להליכי גבייה נגדו. על פי דברי הנתבעת, במסגרת הליכי הגבייה הוזהר התובע אודות עיקול. הנתבעת טענה כי לאחר האזהרה היא הוסיפה והמתינה עוד 14 חודשים עד אשר היא אכן ביצעה את העיקול. האזהרה ניתנה בתאריך – 9/1/2007 כאשר העיקול היה ביום 27/2/2008. הנתבעת הגיעה אל ביתו של התובע ודרשה את תשלום החוב שעמד באותה עת על סך של 350,000 ₪. פקידי מע"מ שהגיעו אל התובע בלוויית שוטר עיקלו את מכונית השברולט שחנתה בחצר הבית והייתה שייכת לבנו של התובע.

לאחר הליכי העיקול עתר התובע לבג"ץ ובהתאם לפסק הדין אשר ניתן בהסכמה בתאריך 27/1/2011 שוחרר הרכב.

התובעים בקשו לעתור לפיצוי על סך כולל של כ – 125,000 ₪ כאשר הסכום מורכב משלושה מרכיבים.

1. פיצוי בגין נזק ממוני שנגרם לרכב המעוקל על סך של כ – 36,000 ₪.
2. פיצוי לתובע (הבן) על סך של 70,000 ₪.
3. פיצוי על סך 20,000 ₪ לאב אשר בגין חובותיו למע"מ בוצע העיקול.

בנוסף הוסיפו התובעים ראש נזק נוסף על סך 15,000 ₪ בגין ההוצאות שהיו להם לעתירה לבג"ץ.

טענות הצדדים:

חמישה עדים השמיעו את טענות הצדדים.

שלושה העידו מטעם התובעים (האב, בנו וכן שמאי) מטעם הנתבעת העידו שני עדים. מנהלת מע"מ והגובה הראשי.

העובדות

התובעים הינם אב ובנו אשר התגוררו בתקופה הרלוונטית באותו בית. האב הינו עוסק מורשה והוא קבל כבר בתאריך 28/12/2004 מכתב מאגף המכס והמע"מ בגין "פסילת ספרים". נערכו דין ודברים בין התובע לנתבעת כאשר לא הבשילה כל הסכמה לגבי חוב זה. מכאן הוציאה הנתבעת בשנת 2055 דרישת חוב סופית על פי מיטב השפיטה.

דרישת החוב הזו לא הוסדרה ועל כן הוחלו הליכי גבייה כפי המקובל במקרים מעין אלו.

בתאריך 27/2/2008 בשעה 1:30 לאחר חצות הופיעו פקידי הגבייה מלווים בשוטר אל ביתו של התובע כאשר עמו התגורר כאמור גם בנו. פקידי הגבייה מטעם מס ערך מוסף דרשו מהתובע תשלום מידי של 358,000 ₪. בסופו של דבר הם תפסו ועיקלו את המכונית שהייתה בחצר הבית. המכונית הייתה שייכת לבנו של התובע.

האב ובנו – התובעים, טוענים כי הם לא קבלו כל אזהרה טרם התבצע העיקול וכי לא היה כל מקום לבצע את ההליך טרם התנהל ערעור בעניינו של התובע.

מלבד העיקול עצמו, טענו התובעים להשפלה ולפגיעה בשמם הטוב היות ותהליך העיקול נעשה לעיני בני המשפחה כמו גם לעני השכנים שהיו עדים לנעשה.

מלבד זאת טוענים התובעים כי נגרם להם נזק שהוא בר פיצוי, זאת בשל נזקים ממוניים לרכב כמו ירידת ערך הרכב, הוצאות הובלה ממקום האחסון של הרכב, נזקים מכניים שכללו החלפת צמיגים ועלויות שונות עבור תיקונים נדרשים, שכר טרחת שמאי ועוד. מלבד הנזקים הממוניים הם טענו כי יש לפצותם בגין נזקים שהם אינם ממוניים כמו פגיעה בזכות לתנאי מחיה מינימליים כמו גם גרימת הוצאות בעקבות העובדה כי הרכב למעשה לא היה פנוי עבור התחייבויות שונות. כמו כן הפרת זכויות יסוד של התובעים בכך שהליכי הגבייה לא בוצעו באופן חוקי וכל ההליך התקיים באופן לא מכובד ולא הוגן תוך פגיעה בכובדם של התובעים, השפלתם ופגיעה בזכויותיהם.

התובעים טענו כי הנתבעת בחרה לעקל את הרכב שאינו שייך לתובע וכי היא ידעה או לכל הפחות היה עליה לדעת כי הרכב רשום על שמו של הבן ולא היה עליהם לעקל אותו וכי לא הוא היה בעל החוב למע"מ.

טענות הנתבעת

הנתבעת הפנתה לחוב של התובעים שלא שולם משך שנים ארוכות. עוד טענה הנתבעת כי בתהליך העיקול לא בוצעה פריצה בכוח וכן ההליך כולו בוצע כדין.

עוד טענה הנתבעת כי היא שלחה לתובע כמה וכמה דרישות תשלום בגין חובו כאשר לעניין זה לא המציאה הנתבעת כל העתק של ההתראות אלא אך ורק פלט מחשב אשר בו הוזן כי בחודש ינואר 2007 קבל התובע אזהרה על ידי הודעה שהודבקה על דלת ביתו עם התראה לעיקול נכסים במידה והחוב לא ישולם למע"מ. הנתבעת אף טענה כי היא שלחה שתי תזכורות נוספות על אודות החוב בתאריך – 24/9/2007.

היות והחוב לא הוסדר למרות כל התזכורות והאזהרות ניתן בתאריך 26/2/2008 כתב הרשאה לנטילת מטלטלין בהתאם לפקודת הגבייה. מכוח כתב הרשאה זו אכן עוקל הרכב למחרת אותו יום.

הנתבעת ציינה כי לא היה כל שימוש בכוח כאשר בוצע העיקול וכי גם לא נעשה כל שימוש בסמכויות פריצה, זאת על אף שפקידי הגבייה היו מלווים גם בכוח משטרתי. רק בשל טעות סומנה האופציה המתייחסת לפריצה בדו"ח העיקול.

הנתבעת טוענת כי התובעים לא הוכיחו כל קשר לנזקים שנוצרו בגין המעשים שלהם וכי הם טוענים כי התובעים לא עשו דבר בכדי להקטין את הנזק.

פסק הדין

השופט ברקאי סבר כי אין לפצות את בנו של התובע על העובדה כי הרכב שלו עוקל. בהקשר לכך הצביע השופט על העובדה כי עד למועד הגשת התביעה לא הועלתה כל טענה, אפילו לא בעתירה שהוגשה לבג"ץ כי הרכב למעשה שייך לבן ולא לאב. מלבד זאת הבהיר השופט כי עצם העובדה כי הרכב לא באמת שייך לאב אין בזה פגם של ממש, היות והרכב נמצא בשטח אשר שייך לחייב.

אך בכל מה שקשור להערת האזהרה תמך השופט בעמדתם של התובעים והצביע על כמה וכמה כשלים משמעותיים שהיו בגרסת המדינה אשר היא התבססה על הרישום הממחשב.

בין היתר הפנה השופט לעובדה כי המדינה בעצם לא הציגה העתק מהאזהרה, היא לא שמרה את התיעוד כפי הנדרש והיא הסתפקה באופציה של הדבקת האזהרה על דלת הבית של התובע ולא בחרה לשלוח את האזהרה באמצעות שליח או בדואר רשום כפי שמקובל וראוי בדרך כלל.

השופט הדגיש כשל נוסף והוא פער הזמן הבלתי סביר ובלתי מתקבל על הדעת בין מועד האזהרה לבין ועד העיקול שעמד על 14 חודשים.

"הכשלים במסירת האזהרה, ככל שבכלל נמסרה, מביאים לכשל אף בפעולת העיקול שנעשה שלא כדין בהעדר אזהרה כדין", כך קבע השופט.

בהמשך הוסיף והעיר השופט כי "דרישת האזהרה מראש ותקינות הליך הגביה חשובים ומחייבים ואין להקל בהם ראש".

בסופו של דבר החליט השופט לחייב את המדינה לשלם לתובעים פיצוי על סך 35,000 ₪ מלבד הוצאות המשפט העומדות על 13,000 ₪.

סכום הפיצוי חושב והורכב מהעלויות של תיקון הנזקים אשר נגרמו לרכב כמו גם מהפיצוי על הנזק שאינו ממוני.

השופט לקח בחשבון את הטרחה שנגרמה לתובעים והשפלתם לעיני השכנים כאשר חוליית המעקלים הגיעה אליהם באישון לילה. השופט גם לקח בחשבון את העובדה כי אנשי הרשויות למעשה פעלו במסגרת תפקידם כחוק.

צרו קשר להתייעצות עם עורך דין נזיקין