מורה נפל בעת פעילות של קישוט כיתה
מורה נפל בעת פעילות של קישוט כיתה – הוא יפוצה ב – 190,000 ₪
המורה נפל בעת שסייע בקישוט הכיתה. משרד החינוך טען כי הוא עשה זאת מיוזמתו ועל כן הוא אחראי לנזקיו. השופט התרשם כי העבודה נעשתה בהנחיית המנהל ועל כן הטיל את האחריות על בית הספר.
סיפור הדברים:
התובע מר מ.א. הגיש תביעה נגד משרד החינוך בבקשת פיצוי בגין נזקי גוף. זאת בעקבות מקרה שארע בתאריך 7.10.13 כאשר עסק בתלייה של יריעת פלסטיק לצורך קישוט בית הספר לחינוך מיוחד שם עבד בתור מורה.
קישוט בית הספר היה לכבוד חג הקרבן כאשר חלק מההכנות כלל גם תליית היריעה לצורך הצללה. אין מחלוקת כי התובע סייע לאב הבית יחד עם עובדים נוספים כאשר תוך כדי כך הוא טיפס על גדר הנמצא בחצר בית הספר ובעקבות כך נפל ונחבל.
מנהל בית הספר שהה באותה במקום והוא גם סייע לתלות את היריעה.
טענות הצדדים:
טענות התובע –
בעת התאונה במסגרת עבודתו של התובע כמורה בבית ספר לחינוך מיוחד, התבקש התובע לתלות יריעה לצורכי הצללה מעל לחצר. תוך כדי כך הוא איבד את שיווי המשקל והוא נפל מגדר שהיה בגובה של 1.5 2 מטרים. הוא נחבט בחוזקה בקרקע ונפגע.
התובע פונה משם באמצעות אמבולנס אל בית החולים הדסה עין כרם בירושלים. הוא אובחן כסובל משבר פתוח תוך פרקי עם תזוזה באגודל של יד ימין בבסיס הגליל המרוחק.
לאור הממצאים הללו הוחלט כי התובע יעבור ניתוח לצורך קיבוע פנימי של האצבע כמו גם שחרור של העצב הדיגיטלי שנמצא גם כן פגוע. לאחר מכן היה על התובע לעבור שיקום ארוך שכלל טיפולי פיזיותרפיה למשך שנה, ריפוי בעיסוק וביקורת שונות אצל רופאים. הוא שהה בחופשת מחלה מיום התאונה ועד לתאריך 1.9.14.
טענות הנתבעת –
מנהל בית הספר נתן את ההוראה להצל על החצר באמצעות היריעה מפלסטיק. ההוראה כוונה אל אב הבית בתור עובד עירייה כאשר המורה החליט על דעת עצמו ומתוך אופיו הפעיל, לסייע לו וליטול חלק במשימה. התובע מוכר כיוזם, כאדם פעיל ובעל ראש גדול אשר נוטל על עצמו תפקידים שונים גם כאשר הוא אינו מתבקש לכך. הוא החליט על דעת עצמו כי הוא רוצה להישאר ולסייע בקישוט בית הספר לאחר שעות הלימודים. המורה בוודאי לא קבל הוראה לטפס על הגדר לצורך כך וכי זו הייתה החלטה אישית ופרטית שלו.
התובע לעומת זאת טען כי האירוע אירע בשעות הלימודים וכי בעת התאונה הוא היה למעשה באחריותו של המנהל.
התובע התבקש להציג את מסמכי הפינוי אותם קבל ממד"א על מנת לוודא את השעה שבה התרחש האירוע אך הוא לא טרח להציג אתם, עובדה אשר עומדת לו לרועץ.
התובע למעשה לא הרים את הנטל והוא לא הוכיח כי האירוע המדובר התרחש בשעות השהייה בבית הספר אשר הוקצבו לו.
הנתבעת טענה כי היא נקטה בכל אמצעי הזהירות המקובלים והנדרשים וכי לא היה כל מפגע בטיחותי במקום. הנתבעת אף טענה כי היא כפופה להוראות הבטיחות של המועצה המקומית וגם של משרד החינוך וכי למעשה אין הוראות בטיחות הנוגעות ספציפית למקרה של תליית קישוטים במתחם בית הספר. כמו גם אין הוראות מיוחדות לגבי מורים אשר בוחרים לסייע לאב הבית מרצונם החופשי לתלות קישוטם בבית הספר בזמנם הפנוי…
התובע טען כי הגדר במקום מהווה מפגע בבית הספר וכי המבנה אינו תואם לתפעול של בית הספר מהבחינה הבטיחותית ומלבד זאת משרד החינוך אינו אמון לספק את המבנים וכי מדובר באחריות של הרשויות המקומיות. הנתבעת טענה כי צורפה כל חוות דעת של מומחה בטיחות המלמדת כי אכן הגדר היוותה מפגע בטיחותי.
התובע בחרה שלא להזמין את אב הבית לצורך מתן עדות, עובדה תמוהה לכשעצמה. על פי דברי הנתבעת, אב הבית הינו עובד מטעם משרד החינוך ואילו חפץ התובע לזמן אותו לעדות, יכול היה לעשות זאת.
הנתבעת טענה עוד כי לא לכל נזק יש אחראי וכי האחריות לתאונה מוטלת אך ורק על התובע עצמו כי הוא זה שהחליט על דעת עצמו לטפס על הגדר. התובע הוא זה שהחליט על דעת עצמו לטפס על הגדר ואין לו להלין אלא על עצמו בלבד.
עצם העובדה כי התאונה אירעה במסגרת העבודה של התובע עדיין לא מקנה לתובע עילת תביעה באופן אוטומטי נגד המדינה. התובע אמור להוכיח כי המדינה אכן הפרה את חובת הזהירות אשר בה היא חייבת.
למעשה מסכמת הנתבעת כי היא כלל לא אשמה במקרה שארע וכי התובע הוא זה שבחר להסתכן על דעת עצמו. למעשה אשמו מגיע עד ל100% היות והוא נהג בחוסר זהירות. היה עליו להיעזר בסולם לצורך כך ויכול היה להימנע מלטפס על הגדר.
גדר המחלוקת
התובע טוען כי מנהל בית הספר הוא זה שביקש ממנו להכין את בית הספר לקראת חג הקרבן ותליית היריעה הייתה בהחלט חלק מאותן ההכנות אותם נדרש לבצע. הוא אמנם ביצע את המלאכה לאחר שעות הלימודים אך כן במהלך העבודה ובעת שהוא עשה את זה הוא נפגע. מנגד הנתבעת עומדת על כך כי הדבר אירע מחוץ לשעות הלימודים.
על פי טענתו של התובע הנכות התפקודית שלו עולה על הנכות הרפואית. נוכח תפקידו של התובע העובד כמורה הוא זקוק להשתמש בשתי ידיו והנכות של ידו הדומיננטית הינה משמעותית מאוד עבורו מבחינת הפוטנציאל התעסוקתי שלו. הנתבעת מנגד טענה כי לא נותרה לו נכות תפקודית והראיה שהוא שב לעבודתו כמורה במשרה מלאה.
הנזקים מהם סובל התובע כתוצאה מהתאונה –
כאב וסבל
התובע נאלץ להיעדר מעבודתו משך שנה לצורך טיפולים רפואיים שכללו טיפולים רפואיים, ניתוחים, שיקום ועוד. אלו גרמו לו הרבה כאב וסבל. בגין ראש הנזק והסבל פסק השופט סך של 46,000 ₪.
הפסד שכר
שכרו החודשי של התובע עומד על 14,000 ₪ זאת על פי התלושים אותם הגיש. מדובר בתלושי השכר שלאחר התאונה. הנתבעת טענה כי מדובר בתלושי שכר מנופחים הכוללים דמי הבראה וכי שכרו הבסיסי עומד על 10,000 ₪. על פי זה אכן חושבו הפיצויים עבור השנה שבה נאלץ להיעדר מעבודתו.
הפסד שכר לעתיד ותנאים סוציאליים
התובע הינו כעת בן 40 והנכות התפקודית נקבעה ל10%. על כן הפסד ההשתכרות שלו מחושב עד לגיל 67 ובנוסף זכאי התובע גם לפיצויים בגין הפסד של התנאים הסוציאליים. יחד זה מסתכם לסכום של כ300,000 ₪.
עזרת צד ג' ועזרה לעתיד
התובע סבל מחבלה ביד ימין שהיא ידו הדומיננטית.
עובדה זו גרמה לכך שהוא נדרש לעזרה מצד בני משפחתו. זאת למרות שהוא לא הביא לעדות אף אחד מבני משפחתו על כך. כיום הוא נותר מעט מוגבל ועל כך פסק השופט פיצוי על סך 20,000 ₪.
בגין הוצאות נסיעה לטיפולים, הוצאות חניה, רכישת תרופות ועוד, לא הוגשו ראיות או קבלות מלבד קבלה אחת בודדת על 200 ₪.
לסיכום –
השופט החליט לקבל את התביעה וחייב את הנתבעת לשלם פיצוי על סך 189,458 ₪.
להתייעצות עם עו"ד נזיקין צרו קשר