עובד עירייה החליק כשתיקן מערכת השקייה, ויפוצה בכ-135 אלף שקל

העירייה תפצה עובד בשל נזקים שנגרמו לו כתוצאה מתאונה שאירעה לפני כארבע שנים בעת שהחליק במדרון כאשר ניגש לברז מרכזי במטרה לטפל בפיצוץ בצינור. בית משפט התרשם כי הגישה אל הברז הייתה רצופה אבנים ובוץ באופן שהוביל לנפילה.

התובע עובד בעיריית נהריה כ- 25 שנים ומשמש בתפקיד בכיר של סגן מנהל מחלקת הגינון. באוקטובר 2010, בהיותו כבן 42 עבד באזור הנתון תחת פיקוחו וקיבל הודעה כי קיימת תקלה במערכת ההשקיה הממוקמת בגבעה בכניסה לשכונת "טרומפלדור" בעיר.

לשם הטיפול בתקלה היה צורך בסגירת הברז הראשי המצוי באותו אזור בקרבת מקום. לטענת העובד, בדרכו לסגירת הברז החליק ונפל בעוצמה רבה לתוך תעלה בעקבות תנאי השטח במקום, שגרמו לכך שרגלו נכנסה לתוך הבוץ והוא החליק למטה. במקום בו נפל התובע הייתה מעין אדמת טרשים לא מעובדת הכוללת אבנים, סלעים וצמחייה פראית שבקרבתו קיים ברז מרכז.

בעקבות כך הופנה התובע לבית חולים גליל המערבי בנהריה ושם אובחן אצלו שבר בכתף שמאל. הוא טופל והמשיך בקבלת טיפולים רפואיים ופיזיותרפייתם.

המוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה ובתביעה שהגיש העובד שנה לאחר האירוע לבית משפט השלום בקריות כנגד עיריית נהריה, עתר לפיצויים בשל נזקי גוף שנגרמו לטענתו. לתביעתו צירף התובע עד מטעמו  שנכח באותה עת במקום וכן צילומים לתמיכת גרסתו.

העירייה בתגובה ניסתה להתחמק מאחריות וטענה כי התובע הוא בעל תפקיד בכיר ואחראי על המתרחש באיזור, מכיר את הגבעה, את הברז והדרך אליה. מכאן, מבקשת העיריה לגזור את המסקנה כי התובע היה צריך להיות מודע לסיכונים המצויים במקום ואם התרחש מחדל הרי הוא באחריותו. ולכן, לטענתה אין לקבוע כי היא הפרה חובת זהירות כלפיו, ולחילופין יש להטיל עליו אשם תורם בשיעור 100%.

השופט מוחמד עלי נדרש לבחון תחילה את שאלת האחריות של העיריה. בהתאם לכך, הוא בדק את נסיבות אירוע התאונה והממצאים העובדתיים הקשורים בהתרחשותה. לאחר בחינת טענות הצדדים וראיותיהם השופט התרשם לחיוב מעדותו של התובע וממהימנות הגרסה שמסר באשר לנסיבות בהן התרחשה התאונה שנתמכה בעדות של עד ראיה נוסף שנכח במקום, ובמסמכים רפואיים.

לפיכך קיבל השופט את גרסתו של התובע לפיה התאונה אירעה כאשר היה בדרכו לסגירת הברז וכי כדי להגיע אליו צעד מספר צעדים  והחליק כתוצאה מבוץ שהיה במקום. בהמשך נדרש השופט לבחון האם העיריה התרשלה.

מבחינה משפטית, לצורך הוכחת עוולת הרשלנות, על התובע להוכיח את ארבעת היסודות של עוולה זו הכוללים את קיומה של חובת הזהירות, מעשה ההתרשלות ע"י הפרת החובה להיזהר, נזק וכן קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לנזק שנגרם.

מכאן פנה השופט לדון בשאלת קיומה של חובת זהירות והפרתה על ידי העירייה. בעניין זה קבע השופט כי העירייה לדבריו, "הפרה גם הפרה" חובת זהירות כלפי התובע. בהקשר זה השופט הסביר כי העירייה היא מעסיקתו של התובע ועליה מוטלות חובות זהירות כלפיו.

דרך רצופה אבנים, סלעים ואדמת טרשים.

"נקבע לא אחת כי על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען" כתב השופט בפסק הדין. אלא שבנסיבות המקרה מצא השופט כי התובע שנשלח– מעצם הגדרת תפקידו – לעבוד בשטחי הגינון שנמצאים בתחומי העיר נפגע בעקבות רשלנות של העיריה.

כעולה מן הראיות, השופט קבע כי לא הייתה קיימת דרך גישה מוסדרת לאותו ברז מרכזי. לדבריו, הגישה אל הברז קשה  וכדי להגיע אליו יש לעבור את הגבעה עליה שהה התובע שכאמור כוללת מדרון לא מעובד שרצוף תלאות בדמות אבנים, סלעים ואדמת טרשים. בהקשר זה הסביר השופט כי  ההנחה שבעלי תפקיד, עובדים ואנשים אחרים, צפויים להגיע לברז המרכזי כדי לטפל בו, מטילה אחריות על העירייה להסדיר את דרך הגישה אל הברז כדי שבשעת הצורך לא יתקלו הבאים אל הברז בסיכונים שיביאו לפגיעה בגופם. אלא שבנסיבות העניין הוכח כי העירייה הפרה את חובותיה אלה כלפי התובע.

חוסר נגישות בטוחה לברז המרכזי

"היה על הנתבעת לצפות כי מערכת ההשקייה תתקלקל או כי ברז יתפוצץ כפי שקרה במקרה שקדם לנפילת התובע, או אז יצטרכו העובדים (בין אם עובדי הנתבעת ובין אם אחרים) לגשת אל הברז כדי לסגור אותו. משלא הסדירה הנתבעת את דרך הגישה, מקום שהיה עליה לצפות את הסיכונים הכורכים בכך, היא הפרה בכך חובת זהירות כלפי התובע" כתב השופט בחומרה.

בנסיבות אלו השופט הטיל את האחריות על העירייה תוך שדחה את טענתה לפי התובע בהיותו בדרג נהולי גבוה, אחראי למקרה. לדברי השופט, התובע כפוף לדרג ניהולי בכיר יותר ואינו מוסמך לקבל החלטות, לא כל שכן החלטות בעלות השלכה כספית,  כעולה על רוחו.

יחד עם זאת השופט קבע כי יש הטיל חלק מהאשמה לתאונה על גבו של התובע שמוטלת עליו החובה, בהיותו עובד בכיר במחלקת הגינון – להתריע מפני הסכנה. זאת, במיוחד כאשר הוא מכיר את המקום והיה חלק מהקמתו. בנסיבות אלו, קע כי יש לנכות 20% מסך המזק של התובע בשל אשמה זו.

מכאן פנה השופט לבחון את שאלת היקף הנזק. לאחר שהסכימו הצדדים במהלך הדיון כי הנכות הרפואית תעמוד על שיעור של  15% . לא מצא השופט להתערב בקביעה זו. וניגש לבחון את את פגיעתו התפקודית בחיי היום יום של התובע בעקבות נכותו.

לאחר שלקח השופט בחשבון בין היתר את פגיעתו של התובע בגב ועובדה שפגיעה זו מקשה עליו בתנועת ידו הדומיננטית כמו כן את עיסוקו של התובע הכולל בין היתר גם מאמץ פיזי, נוכח נתונים אלה ולאור גילו של התובע ועיסוקו, העמיד השופט את הנכות התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות בשיעור של 15% בהתאם.

בהתבסס על היקף הנכויות שנקבעו כאמור ולאחר חישוב סך הנזקים כתוצאה מהתאונה בין היתר פיצוי בגין הכאב והסבל, הפסדי שכר, והוצאות רפואיות הועמד סך הפיצוייים על 237,819 ₪.מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור של  20%, וכן תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי שהתובע קיבל בעקבות התאונה ומשך הפיצוי מסתכם בסך של 135,080 ₪, סכום זה חוייבה העייריה לשלם לתובע בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20%

ת"א 15214-10-14 ע. נ' עיריית נהריה

להתייעצות עם עורך דין נזיקין וביטוח צרו קשר